 | | | | | | | | |
| | | 投稿者: 2012年5月5日 16:53 の aviva friedman | | דבורה לבית קלפוס נולדה בתל-אביב, וכעבור עשר שנים, בשנת 1935, עברה המשפחה לגור ברמת-יצחק ליד רמת-גן. האב, משה קלפוס, היה רביזיוניסט פעיל וגם האם, שהיתה ילידת הארץ, היתה בעלת השקפה לאומית ואהדה את האצ"ל. לזוג קלפוס נולדו שלושה בנים ושלוש בנות. הבן הבכור, נתן, היה פעיל מאוד בעלייה הבלתי לגאלית ושימש כמלווה אניות. באחד מביקוריו בפולין, התחתן בנישואים פיקטיביים עם צעירה יהודיה ויחד עלו ארצה כזוג נשוי. נתן חזר לאירופה ומרוב עיסוקיו שכח את כל העניין. לימים, התגייס נתן לצבא הבריטי, ולאחר שהשתחרר התאהב ברבקה גולדשמיד מירושלים, וכאשר החליטו להתחתן, נזכר שהוא כבר נשוי. נתן שיטח את צרותיו בפני אביו, שעבר במשרדי ועד הקהילה בתל-אביב, ולאחר מאמץ ניכר אותרה הצעירה, וניתן לה גט כדת וכדין. |
דבורה נחושתן
שתי אחיותיה הגדולות של דבורה היו חברות בבית"ר ולאחר מכן הצטרפו לאצ"ל. הצטרפותה של דבורה לאצ"ל בשנת 1939 נראה לה כמהלך טבעי, הגם שלא סיפרה על-כך להורים. היא צורפה ליחידת בנות בפיקודה של רות נבו, ועיסוקן העיקרי היה באותם ימים תרגילי סדר, ומאוחר יותר גם שימוש באקדחים. לפעולה נהגו הבנות לבוא בחולצה לבנה, חצאית שחורה או בצבע כחול כהה וחגורה שחורה.
בשנת 1942 עברה דבורה קורס מדריכי נוער של הארגון. הקורס נערך בתל-ליטבינסקי (היום תל-השומר) וכלל הרצאות, ספורט ואימונים באקדח. כעבור שנה היא השתתפה בקורס "סגנים" (מפקדי כיתות) שנערך חלקו בערבים באחד מבתי-הספר בתל-אביב, ולאחר מכן באופן מרוכז בשוני שליד בנימינה. עם סיום הקורס חזרה דבורה לרמת-גן ונעשתה מפקדת על כיתה בנות.
בפברואר 1944 הכריז האצ"ל, כזכור, על המרד בשלטון הבריטי בארץ-ישראל. באותה עת הגיע מירושלים נתן (ניקו) גרמנט, שנתמנה מפקד הח"ק (חיל הקרב) בפתח-תקוה ורמת-גן, והטיל על הבנות משימות צבאיות. תחילה הן עסקו בהעברת נשק ממקום למקום ומאוחר יותר אף השתתפו בפעולות ממש. את הנשק נהגו הבנות להעביר על הגוף וזאת משום שהבריטים נזהרו בכבודן של נשים ולא ערכו אצלן חיפוש גופני.
הפעולה הראשונה בה השתתפה דבורה היתה קשורה בהחרמת אריגים ממחסני הממשלה (6 באוקטובר 1944). הימים היו ימי מלחמת-העולם השנייה, וכל המצרכים היו בפיקוח ממשלתי וחולקו לתושבים בהקצבה. הממשלה החזיקה מלאי גדול של אריגים במחסני משרד התעשייה הקלה, ומפקדת האצ"ל החליטה להחרים את האריגים, למוכרם בשוק החופשי ולהשתמש בכסף למימון המלחמה. הפעולה תוכננה ליום שישי בשעות אחר הצהרים, שעה שאזור רחוב נחלת-בנימין (שם שכנו המחסנים) היה ריק מאדם. לאחר שיחידה של הח"ק הצליחה להשתלט על המחסנים, הוחל בהעמסת האריגים על שבע משאיות שהוכנו בעוד מועד. נהגי המשאיות הוזמנו בשעות הבוקר על-ידי זוג תמים למראה, כדי לבצע עבודת הובלה כלשהי וכשהגיעו אל מחוץ לעיר, שלף המזמין אקדח וביקש את הנהג לצאת את המכונית ולהמתין בפרדס בין העצים. בשעות הערב הורשו הנהגים להתלונן במשטרה, והובטח להם שלאחר סיום הפעולה, יקבלו את מכוניותיהם בחזרה, כפי שאמנם היה. הנהגים שיתפו בדרך-כלל פעולה ואף קיבלו פיצוי כספי עבור אובדן הכנסה. דבורה השתתפה בהחרמת המשאיות ובכך אִפשרה את העברת האריגים ליעדם.
בחודש מאי 1945 נפגשה דבורה עם עוד ארבעה בחורים ליד התחנה המרכזית בתל-אביב, ביניהם: יוסף קרמרמן, אלי שיטרית, ופייסי זיסין (שהיה מפקד הפעולה). המשימה היתה לבצע מספר פיצוצים בצינור הנפט בקרית חרושת סמוך לחיפה. מספר ימים קודם לכן הכין גידי (עמיחי פאגלין) מנגנוני השהייה שהיו מורכבים מבקבוקים שהכילו חומצה גופרתית. כאשר הופכים את הבקבוק באה החומצה במגע עם הפקק ומאכלת אותו, ולאחר זמן, שניתן היה לחשבו מראש לפי עובי הפקק, באה החומצה במגע עם המנגנון המצית שמפעיל את חומר הנפץ. את הבקבוקים מלאי החומצה נתנו לדבורה, ששמה אותם בתיק היד שלה, אלא שאחד הבקבוקים התהפך והחומצה נשפכה, תחילה לתוך התיק ואחר כך עברה לרגל וגרמה לה לכווייה. דבורה החלה להרגיש בכאבים ברגלה וראתה שהשמלה שלה נחרכה. היא לקחה את הסוודר של פייסי והלכה לשירותים כדי לברר מה קרה ואז נתגלתה לה הכוויה ברגל. דבורה עשתה סדר בבקבוקים, כיסתה את השמלה בסוודר וחזרה לעמוד בתור לאוטובוס שנסע לחיפה. כשהגיעו לחיפה, החליטו החמישה שכדי להימנע מהיתקלויות בלתי רצויות, עדיף שיעשו את הדרך ברגל. הם הגיעו למקום שסומן להם ליד צינור הנפט, שם הונחו מטעני חומר הנפץ מספר ימים קודם לכן. הם הניחו את בקבוקי החומצה כשהם הפוכים, ובדרכם חזרה שמעו את הפיצוצים וראו להבה גדולה עולה מהנפט הבוער.
כשדבורה חזרה לרמת-גן, הלכה לאחות בקופת חולים לאומית שחבשה את רגלה. אולם דבורה לא הסתפקה בזאת, ואף הלכה לים כדי לרחוץ את הרגל במים המלוחים שחיטאו את הדלקת שהתפתחה ברגל.
בין פעולה אחת לשנייה, עבדה דבורה בהסתדרות עובדים לאומית ברמת-גן וסיפקה עבודה לאנשי האצ"ל שהיו מובטלים. כך הכירה את אליהו טמלר ("יהושע"), אחד המפקדים הבכירים באצ"ל, ומאוחר יותר התפתח ביניהם רומן והם נעשו "חברים" (כלשון אותם ימים). בארגון שימשה קשרית של מפקד המחוז "עמיצור" (בצלאל עמיצור) (קשרית נוספת היתה רחל יונדוף ("ירדנה") שגרה בפתח-תקוה). בכל יום, עם סיום העבודה, היתה דבורה ניגשת לקיוסק ברחוב לילינבלום פינת הרצל, שם היתה מקבלת דואר שהשאיר עמיצור ושם היתה מניחה את הדואר החוזר עבורו. בעלת הקיוסק ידעה כמובן שהיא משמשת תא-דואר, ובמשך הזמן אף התיידדה עם דבורה. כאשר השתחררה דבורה מן המעצר, לאחר קום המדינה, הלכה לבקר את בעלת הקיוסק ולאחר כל הברכות, הזכירה לה בעלת הקיוסק שדבורה עדיין חייבת לה תשלום עבור קופסת סיגריות שלקחה בהקפה.
|
| |
| |
| | | 投稿者: 2012年4月26日 15:21 の aviva friedman | נתבקשתי להפיץ את המכתב המצ"ב העבירו בבקשה לכמה שיותר אנשים רבקה
שלחו להרבה אנשים , בקיבוצים, במושבים ובתפוצות החברים שלכם... שיהיה
בהצלחה..... חשוב מאוד.... מנסיון - אם זה עובר באופן כזה - יגיע
ליעדו.
שלום, סבא שלי דב (ברל) זלמנוביץ' נפטר לפני כ-4 שנים. הוא היה ניצול
שואה ותמיד סרב לשתף אותנו במה שעבר אליו. לאחר מותו מצאנו קופסה ובה
תמונות מתקופת המלחמה ואחריה. אין לנו מושג מי האנשים שמצולמים איתו
בתמונות ואולי כבר אינם בחיים, אבל אם שרדו את המלחמה בטח יש להם ילדים
או נכדים שעדיין בחיים ויוכלו לזהות דמויות ולעזור לנו לגלות "חורים
שחורים" מסיפור המלחמה שלו שחשוב לנו לשמר ואולי אפילו למצוא משפחה. אם
מי מכם מזהה ויודע לעזור לנו אנא צרו איתי קשר למייל:
lirontraub@gmail.com או לנייד: 054-3519121 054-3519121 . אודה לכם
מאוד אם תעזרו לי להפיץ א ת המייל לכמה שיותר אנשים כי אי אפשר לדעת
מאיפה תבוא העזרה. תודות. סיפור חייו בקצרה (מהמעט שאנחנו יודעים): סבא
נולד בשנת +193(עד יום מותו היו ויכוחים על השנה המדויקת) בעיירה קטנה על
גבול ביילרוס בשם נובוגרודק. אביו פייבל-יוסף (שרגא) היה סנדלר ואמו
שושקה הייתה עקרת בית ועבדה בעבודות רבות ונוספות (אפיית לחם ומכירתו
בבתי גבירים, מכירת חלב, תופרת שמיכות עפ"י הזמנה ועוד). בשנת 1941 (ככל
הנראה) הוא הוכנס לגטו. בשנת 43 התקיימה הסלקציה הגדולה בה פקדו על כל
היהודים פרט למעטים שנתמכו ע"י היודנראט להשתטח על האדמה ואת השאר הכניסו
לבית גדול בקרבת מקום. היהודים ששכבו הבינו מהר מאוד שעומדים להרוג את
כולם ופרצה מהומה גדולה כאשר הם החלו לרוץ ללא סדר לעבר הבניין וסבא שלי
ביניהם. אחד הנאצים שבר את הקת של הרובה שלו על הראש של סבי, מה שלא
הפריע לו להמשיך לרוץ ולהכנס לתוך הבית וכך נשאר בחיים כאשר כל משפחתו
נשארה מאחור... כל שנותר לו היה להסתכל אחורה לעבר קבוצת האנשים שבהם
משפחתו מובלים למרחק של כמה מטרים מהם ונורים למוות. במשך כשעתיים-שלוש
נמשכו היריות... בסה"כ מכל אלפי היהודים נותרו רק 200 בחיים. קומץ קטן
מתוך תושבי הגטו ששרדו וסבא ביניהם תכננו בריחה מהגטו. במשך כחודשיים הם
חפרו מנהרה מתחת לאדמה שהובילה אותם מחוץ לגדרות הגטו. בסיום החפירה הם
לקחו איתם אנשים נוספים, בסה"כ הם היו כ100 איש. במהלך היציאה מהמנהרה
היה הרבה כאוס ובטעות הם פנו מערבה לכיוון החיילים הגרמנים במקום מזרחה.
מהטעות הזו ניצלו 24 בני אדם בלבד. סבא ברח עם חבר בשם גדליהו (שוב, אין
לנו מושג מי האדם ולא שמענו עליו מסבי. אנחנו יודעים שככל הנראה הם שרדו
יחד את המלחמה, אבל מה היה אח"כ נשאר בגדר תעלומה). במהלך הבריחה הם פגשו
בפרטיזנים והצטרפו אליהם למחנה והיו פרטיזנים עד סיום המלחמה. בשנת 46
הוא עלה לארץ דרך צרפת באוניה "ביריה". --
| |
| | | |
| | | 投稿者: 2012年4月21日 16:23 の aviva friedman | פרק י"ג: החיים תחת המנדט הבריטי
בינתיים העת נמשך ומאורעות חדשים התחילו להשפך על הארץ, ועל ירושלים, כי ממשלת האשלי התחרטה על ביטחונה מה שהבטיחה בית לאומי לישראל. מאחורי הפרגוד הסיתה על-ידי שלוחיה; הפקידים המושלים על הערבים לקומם ולעשות פרעות ביהודים בארץ. בחג הפסח תרע"ט ב"נבי-מוסא" עשו ג' ימים פרעות על תושבי העיר העתיקה שהיו עד אז ישוב גדול שם ביהודים. אף על פי שחנו עוד סביב העיר העתיקה בערך כחמישים אלף חיילים אנגליים והודים, בעיני ראיתי איך התקבצו איזה מאות צעירים, ובראשם מר זאב ז'בוטינסקי אשר רצו להיכנס לעיר העתיקה, להגן על חיי היהודים ולהשקיט את הפרעות. כיוון שההגנה באו קודם ל"שער יפו", אחרי המלון "פאסט", העמידו האנגלים מכונות-ירייה והיתרו אם יתקדמו עוד איזה צעדים יירו בהם, וההגנה היו מוכרחים לחזור. אבל אף כל התעללות האנגלים עם הערבים הישוב הלך וגדל מיום ליום, ואלפי עולים וחלוצים זורמים לארץ ואני העתקתי את דירתי שגרתי במאה-שערים, וחזרתי אל ביתי ונחלתי בגבעת-שאול, עם כי היה עוד קשה החיבור עם העיר, כי קשר אוטובוסים עוד לא היה. אני הייתי מוכרח להיות כל יום במאה-שערים לעבודה, אז קניתי חמור לרכב עליו, וגם להביא צרכי אוכל מהעיר לפרנסת הבית, כי הייתי ב"ה בעל משפחה גדולה, וצרכי הבית היו מרובים. כך הלך הזמן וגם הוספתי עוד איזה בנינים קטנים ליד הבית וגם הגן נעבד עוד פעם היטב ונתווספו מטעי-אילנות שונים. הילדים גדלו ועזרו לי בעבודת הגן בשעות הפנויות. הישוב מחוץ לעיר התחיל להתרחב בטמפו מהירה שנבנה אז שכונת "מונטפיורי" (קריית משה) ו"בית הכרם". בכלל נתגדל ונתרחב ישוב הארץ, ובפרט בתל-אביב, וזה היה רע בעני ממשלת המנדט הבריטי, עד שבתחבולותיהם הצליחו לקומם את הערבים נגד הישוב הישראלי; פשוט להשמיד ולהרוג. בחודש מנחם אב תרפ"ט הייתה התקוממות הערבים בכל הארץ, ואלפי יהודים נהרגו ונפצעו ונחרבה קהילת חברון שהיה ישוב יהודי מכמה מאות שנים. ירושלים הייתה בסכנה גדולה, גם עלינו בגבעת-שאול נתקבצו ביום השבת מכל הכפרים שמסביבנו להשמידנו, ורק בדרך נס נצלנו. אני הייתי מוכרח להימלט עם כל בני בתי למאה שערים עד יעבור זעם, ורק ד' נתן כוח ועוז ליהודים לעמוד כנגד, בכל הזמנים להשיב מלחמה שערה כנגד כל הקמים עלינו בתקוותנו: "...כי לא ייטוש ד' את עמו ונחלתו לא יעזוב...". אחר-כך על-ידי פעולת ממשלת המנדט והתככים והרשעות הבריטית אשר עשו כנגדנו ואז נוסדה האצ"ל להציל את הארץ מידי נוגשיה ואלפי צעירים התאגדו למטרה הקדושה במסירות נפש ללחום עד טיפת דמם על גאולת הארץ מידי הצוררים. גם בני הצעיר מר יהושוע ירוחם הי"ד נכנס במחתרת, ועבד במלוא כוחו להגנת הארץ ועשרות פעמים סיכן את נפשו בעת שנלחם כנגד הבריטים והערבים, ובכל הזמן עד יומו האחרון הצליח בפעולותיו. יהושע ניצל מידי הבריטי, והן מידי הערבים, וכארי גבר במלחמתו כל פעם. אין לתאר את מסירות נפשו בפעולותיו, וגם יתר אחיו השתתפו בפעולות המחתרת, וגם אני סבלתי לא מעט ייסורים ופחדים מכיוון שנודע לבולשים הבריטים, כי הבנים שלי המה במחתרת היו באים בביתי בחצות הלילה לעשות חיפושים אחר יהושע , עד שהוכרחתי להעתיק את דירתי לתל-אביב ב"שכונת שפירא", שקניתי שמה דירה לשכון, להיות עד שיעבור זעם. אף-על-פי-כן גם שמה באו הבולשת עם שני טנקים, ובמכונות ירייה שסובבו את הבית ב"שפירא" לחיפושים, אולי ימצאו בבית את יהושע. פלא איך נתוודעו תכף שהעתקתי את דירתי לתל-אביב. אף ידוע שהיו מוסרים (מלשינים) מיהודים אשר היו מכורים לבריטים. כה נמשך המצב ג' שנים, עד להכרזת מלחמת העולם השנייה, בזמן המלחמה שקטה הארץ מהמהומות כי הבריטים רצו אז שיהיה שקט בארץ. אבל בפנים הלבבות הייתה בוערת האש שהגיעו השמועות המבוהלות מהשמד של היטלר ימ"ש, וגם האכזריות של הבריטים, אשר אינם מניחים הגירת יהודים הבורחים מהמוות לבל יעלו לארץ פליטי חרב, אשר הצליחו להינצל מגיא ההריגה של הגרמני ימ"ש. הרבה התנגשויות דמים היו עם הבריטים על ספינות מעפילים שהיו מובאות לארץ על-ידי סכנות ובתחבולות גדולות. הרבה ספינות עם מעפילים נתפסו על-ידי האנגלים והורידו אותם באיים אחרים, וגם נטבעו ספינות אחדות עם פליטים כמו הספינה "סטרומה". כל זה נתקבץ כאש בלבבות הצעירים שנלחמו בחירוף נפש כנגד הבריטים, ואף על המשפטים שעשה וגזר משפטי מוות ותלייה להרבה צעירים ולא הועילו. ההתקוממות הייתה גדולה עד שהחליט הבריטי לעזוב את ארץ ישראל, אבל כוונתו הייתה לגמור עם היהודים בפעם אחת, שביציאתו מהארץ הסית את כל מדינות הערבים שבע מדינות להתנפל על היהודים ולהשמידם. אבל הופר מחשבתו שבעזרת צור ישראל וגואלו נתן עוז ותעצומות לגיבורי ישראל, אשר התגייסו כאחד לעמוד על נפשם והדפו בגבורה את כל חיל הערבים והכו בהם מכה רבה ונמסרו רבים ביד מעטים, וחיל ורעדה אחזתם וברחו מהערים והכפרים מנוסת מוות והשאירו אחריהם את בתיהם ושדותיהם. וישראל עושה חיל ונכרזה ממשלת ישראל, ממשלה עצמאית בלתי תלויה בשום עם, אבל כל זאת הגיענו בהרבה אלפי קורבנות אשר לחמו כאריות והקריבו את חייהם עבור להציל את הארץ. אז ביום המר י' לחודש אייר תש"ח 1948 נפל בני הגיבור יהושע ירוחם הי"ד, בעמדו במלחמתו בשערי ירושלים, סמוך לבתי הבוכרים, בית השוטרים, אשר הלגיון הערבי עם מפקדי הצבא הבריטי עם משוריינים וחיל התותחים אשר רצו להתפרץ אל שכונות היהודים. הוא נלחם כנגדם ופגעו פגז מתותח ונפל שדוד והוא בן שלוש ועשרים שנה בנפלו הי"ד. כה נפל ונגדע אילנא גברא גיבור ורב פעלים אשר נלחם תמיד כנגד שונאי ישראל, תנצב"ה.
| |
|
| | | 投稿者: 2012年3月12日 17:04 の aviva friedman | אמרות ביידיש מתורגמות לעברית של סבתא אסתר גולדשמיד ז"ל | |
|
| | | 投稿者: 2012年3月8日 16:58 の aviva friedman | חטיפתו של מייג'ור קולינס
ב-1 בינואר 1947 נפתח בירושלים משפטו של דב גרונר, ששבעה חודשים קודם לכן נתפס לאחר שנפצע קשה בלסתו בשעה שהשתתף בהתקפה על משטרת רמת-גן. דב גרונר לא הכיר בסמכותו של בית-הדין לשפוט אותו והודיע שלא ישתתף במהלך המשפט. לאחר דיון קצר, דן בית-הדין את גרונר למוות בתלייה. כעבור שלושה שבועות אישר הגנרל ברקר, מפקד הצבא הבריטי בארץ-ישראל, את גזר-דין המוות והביצוע נקבע ל-28 בינואר 1947.
כשנודע אישור גזר-הדין, החליטה המפקדה הראשית של האצ"ל לתפוס קצינים בריטיים כבני ערובה בניסיון להציל את חייו של דב גרונר. עוד באותו יום הגיע יהושע גולדשמידט ("גל") לביתה של דבורה שמחון ("חביבה") וביקש אותה להתלוות אליו. הם הלכו יחד לרחוב ממילא (היום רחוב אגרון) והגיעו לבית בו התגורר המייג'ור קולינס. דבורה עלתה לקומה השנייה כדי לוודא שהמייג'ור נמצא בדירתו ואכן כאשר הציצה מבעד לחלון, ראתה אותו נח על הספה. לאחר שדיווחה לגל את אשר ראתה, עזבו השניים את המקום. למחרת, ב-26 בינואר 1947, בסביבות השעה חמש אחר-צהריים, עלתה דבורה לקומה השנייה וצלצלה בדלת דירתו של המייג'ור קולינס. הוא פתח לה את הדלת ודבורה שאלה אותו באנגלית רהוטה אם הוא המייג'ור קולינס. לאחר שהשיב בחיוב, אמרה דבורה שהביאה לו מכתב. היא חיטטה בתיק-היד שלה והוציאה מעטפה, עליה נכתב באנגלית: לכבוד המייג'ור קולינס (את המעטפה הכינה דבורה בעוד מועד, ולתוכה הכניסה דף נייר ריק). דבורה מסרה את המעטפה למייג'ור, ותוך כדי כך נכנסה פנימה, והקפידה להשאיר את הדלת פתוחה. בעוד המייג'ור מטפל במעטפה שקיבל מדבורה, נכנסו לדירה שלושה בחורים, בפיקודו של דב סלומון ("ישי"), ואקדחים שלופים בידיהם. קולינס ניסה לגשת לארון כדי להוציא את האקדח שהחזיק שם, אולם יהושע גורודנצ'יק ("אלימלך") ונעים עובדיה התנפלו עליו. קולינס, שהיה גדל ממדים, נאבק אתם ובלית ברירה היכוהו על ראשו כדי להממו. לאחר מכן הרדימוהו, הכניסוהו לשק גדול במיוחד שהוכן לפי ממדי גופו ואלימלך נשא אותו על כתפיו אל המכונית שחיכתה למטה. כל זה התרחש לעיניה של אישה בשם בלה, ששהתה בחברתו של המייג'ור קולינס. לאחר שקולינס הורד למטה, נשארו דבורה ונעים עובדיה כדי "לטפל" בבלה. באיומי אקדח ציוו עליה להרים אל ידיה ולהסתובב כשפניה אל הקיר, ומנעו ממנה לטלפן למשטרה. לאחר כעשר דקות עזבו דבורה ועובדיה את המקום ולא עבר זמן רב ובירושלים הופעלו צופרי האזעקה. אלא שאז כבר היה קולינס במקום המסתור שהוכן עבורו בגבעת-שאול. היה זה בור מים ישן וריק, שהיה גדול דיו כדי לשכן בתוכו מספר אנשים. לבור הוכנסו שני מזרנים (האחד עבור קולינס והאחר עבור שומרו) וליד פתח הבור הכינו אוהל של מחלקת עבודות ציבוריות, ששימש להסוואה. המשטרה הבריטית אכן ערכה חיפושים מדוקדקים בשכונת גבעת שאול, אולם אל מקום המחבוא לא הגיעה. זמן קצר לאחר שקולינס הוכנס למקום המסתור, הגיעה לשם דבורה בלוויית ד"ר הפנר, אשר חבש את ראשו של קולינס. בזמן שהותו של קולינס בגבעת-שאול, בישלה לו הגב' אסתרגולדשמידט (אימם של יהושע ושרה) את ארוחותיו ושומריו ניסו להנעים עליו את שהותו עד כמה שאפשר.
למחרת היום נחטף בתל-אביב השופט ראלף וינדהם, נשיא בית-הדין המחוזי.
באותו ערב נתפרסמה הודעה מטעם ממשלת המנדט הבריטי, לפיה דחה מפקד הצבא את ביצוע גזר-דין המוות שהוטל על דב גרונר לזמן בלתי מוגבל. האצ"ל ראה בדחיית ההוצאה לפועל של גזר-הדין הישג חשוב, שנבע במישרין מחטיפת שני בריטים. התעוררה שוב התקווה כי באמצעות לחץ דעת הקהל בארץ ובעולם יחונו הבריטים בסופו של דבר את דב גרונר, שהיה ניצול שואה ורק הוא ואחותו שרדו ממשפחתם הגדולה. על-כן הוחלט לשחרר את שני החטופים, במיוחד בגלל החשש כי השלטונות יגלו את מקום מחבואו של השופט וינדהם.
|
מתוך: http://www.daat.ac.il/daat/history/hayom/4a-2.htm | |
|
|
|
|
| |
| | |
